כתבתי את הטקסט הזה לפני המון שנים למגזין "טרוולר" לכתבה בנושא רכבות בהודו. בעקבות שיחה מרתקת עם חברים על בומבי שלא הכרתי ועל הספר "הטיגריס הלבן" נזכרתי בי בחודש תשיעי להריון עם ביתי הבכורה, כותבת את הזיכרון הזה שכבר אז היה רחוק.
תחנת הרכבת Mumbai central. 10:30 לפני הצהריים.
שתי נשים שמנות עם צמידים מפלסטיק משוחחות במרץ. ילד מגונדר מחטט באף ושלוש ילדות עם שש קוקיות לוטשות עיניים בחבורת זבובים מעופפים סביב דוכן תפוחי עץ מסוכרים על מקל.
סט מזוודות קשיחות עם אבזמי זהב קשורות בחגורה, תרנגולת, סל תפוזים, סבתא עם משקפיים משנות ה – 70 לבושה בסארי בננה, שערה משוח בקפידה לאחור, שביל רחב ואפור חוצה את ראשה, מביטה במראת כיס אובלית ומתקנת נקודה אדומה במרכז מצחה, המסמנת את ראשית כל הדברים. מטלטלת ראשה מימין לשמאל ומשיבה בחיוב לפעייתו של נער דקיק הקורא לעברה " צ'אאאאאייי... צ'אאאאאייי..."
בין תיקים משובצים, שקי סוכר של מישהו, ואשכול בננות יושב סבא לבן לועס בוטן דמיוני קורא בעיתון על מדבר צהוב וחיילים שחורים בשמש. ג'נטלמן לבוש לבן וג'נטלמן לבוש כחול מסורקים, אוחזים ידיים, יורקים לבבות אדומים על המדרכה.
השעה 11. רכבת נכנסת לתחנה.
איש צעיר, שיער סמיך, עיני פחם, בגדי ספארי וכפכפים מפלסטיק בגוון טבעי, אוחז בידה של ילדה קטנה ושחומה, לובשת שמלת חתונה לשעבר, סרטי סאטן בשערה. ידה מושטת גבוה ובאלכסון אחוזה בידו והם ממהרים. בין פרק היד לכתף מתנקזים צמידי זכוכית מבריקים, משקשקים ומצטלצלים האחד בשני בקצב צעדי הריצה.
אישה עבת מותניים לבושה קומפלט סגול ושרשרת יסמין בשיער, אוחזת בחוזקה בתיק אישי ובו פטצ'ולי לשיער, מראה, טישיו וקרקר נגוס רצה קדימה לעבר קרון עם דלת פתוחה. לאחר מספר רגעים של מאבק קיומי בהם היא מפלסת דרכה בין סלים, אנשים, תיקים וחבילות היא מגיעה לפתח, נעמדת וצועקת לאחור לעבר איש דק עם אוכל בפה שיבוא כבר.
משאירה אחריה נשורת פרחים לבנה על הרציף.
הרכבת עוצרת בתחנה גדולה בדרך, אני יושבת ומביטה בסקרנות במתרחש על הרציף, שואלת את עצמי איך יתכן שמעלים עוד נוסעים לרכבת הזו שלנו המתפקעת, כשלפתע בחלון מציצה ילדה מנוזלת עם עיניים ירוקות. מופתעת מהיופי הפתאומי שנמצא במרחק נשיקה ממני, אני מחייכת אליה והיא מושיטה את ידה וממלמלת משהו. אני מבינה שהיא מבקשת נדבה, ובזמן שאני מפשפשת בתיק, מצטרף לעזרתי "מתורגמן" מקומי ומנסה לסלק את הילדה. אבל היא לא הולכת לאף מקום. היא קטנה ממש ולרגע נדמה לי שחולפת עננה של באסה בעיניה, רק לשניה ובמהירות, עד שהיא מרגישה את משקל המתכת בכף ידה. היא מציצה לתוך ידה בוחנת את גודל מזלה, ואומרת לי משהו. משפט ארוך ומתנגן והיד שוב מושטת. הפעם ממש אל תוך הקרון. ציפורניים שחורות וטבעת מוזהבת ליד העיניים שלי. "היא מספרת לך שההורים שלה מאוד עניים ושהיא צריכה כסף כי היא רוצה לקנות ציוד לצחצוח נעליים על מנת שתוכל לעזור בפרנסת המשפחה"... מסביר לי המתורגמן ששינה גישה בהתאם למצב "...היא אומרת שהיא מאוד רוצה כזה מין ופלה כמו שמוכרים שם ואם תתני לה עוד כסף היא תוכל לקנות כזה אחד או שניים וככה היא לא תבזבז את הכסף של הציוד לצחצוח נעליים..." ממשיך המתורגמן שכבר החליף מקום עם משהו אחר, וכרגע הוא יושב על הספסל מולי, מחייך ונד בראשו, שמח לעזור. מרוצה לגמרי מכך שהרכבת מתחילה להראות סימני תזוזה והילדה נעלמה מן העין. כרגע הוא יושב נינוח במושבו החדש, משהה מבט אלכסוני קל אל הרוח החמה, ומחכה עוד פאוזה קטנה אחת, עד שהנוסעת תסתדר עם התיק והארנק שלה ותתרווח במושבה, בטרם ישחרר לחלל הקרון את משפט מיליון הדולר, אותו חידד במוחו בשעה האחרונה: “Which country, Madam?”
אני מוכרחה למצוא את הילדה. איך קוראים לה ? אני מנסה: דהארמה.... סידהרטה.... פלורה.... אמנה.... מיומנה.....קאלה... אמיליה.....לידיה.....
נעלמה.......
Comments