טיול מדרגות בחיפה זה כמו להפוך קש לזהב.
נוסעת באוטו בתוך עיר מהבילה ופקוקה מקווה לא לאחר ושתהיה לי חניה. מתוך כסא הנהג העיר נתפשת סוג של בלתי מושגת. כל כך הרבה אפשרויות חולפות על פני במהירות של 40 קמ"ש... מותירות עשן לבן של פינטוז נוכח עומס התנועה, השעה ביום ומצוקת החנייה. עד שהתמזל מזלי.
ואז: יציאה מהאוטו מול הנוף הפתוח של טיילת לואי, להליכה במורדות הכרמל בסמטאות מפנקות בצל, פרחים וחריצי נוף לים. ההליכה מקרבת אותי ברגע לעיר ולאנושי שבה. הנערות הצעירות שלקחתי איתי צוחקות ומתפעלות מאיזהשהו חתול ומחפשות את הנוף לים, מה שעושה לי טוב בלב. שמחה שהן בתוך הפרטים של הרגע הטוב הזה. והנה אנחנו ממשיכות. הליכה מתונה בחצי צל... גרפיטי ברחוב מסדה... בחורה יפהפיה עם כלב בשם בוס, גדר איצטרובלים מגניבה ברחוב הילל... עקבות טריים של מצעד הגאווה. מתעכבות מול חלון ראווה קטן. מחנות יד 2 הסמוכה יוצא בחור צעיר עם שרשרת זהב עבה שהחנה את האופנוע שלו לרגע בתוך החנות אצל זקן רוסי, עכשיו הוא מנשק אותו בתודה... מניע ונוסע לדרכו...
אנחנו מגלות שיש בצפר תיכון ערבי מרשים במדרגות ברחוב עבאס ואנחנו מדמיינות את הכושר הגופני של התלמידים והמורים שעושים את הדרך הזו כל יום. כמו פעם כשחיפה הייתה קטנה והמדרגות שמשו לנוחיותם של תושבי העיר הנכנסים ויוצאים. לפתע מישור. רחוב הגפן ומיד אחריו המושבה הגרמנית. נגמרו המדרגות אבל העיר ממשיכה. יש לי פגישה בשלוש ורצינו לאכול משהו וצריך עוד לחזור לאוטו שהשארנו מול הנוף. כמו דאג וטוני במנהרת הזמן גם אני נאלצת להפרד מהזמן הורוד שהיה לי הבוקר ולחזור לרגיל שלי. נשאר טעם של עוד.
Commentaires